להיות בית אמיתי לילדים שלנו

"לא הבנתי למה במקום לחבק אותו אני כועסת עליו"

כשיותם, בן החמש, התחיל לפחד בלילה ורצה שנישאר לידו עד שיירדם, זה לא היה לי קל.

כמעט בכל לילה היינו מגיעים למצב שבו כבר לא נשארה לי סבלנות. במקום להצליח להיות איתו ולחבק אותו, עלו בי דווקא כעס ודחייה.

רוב הזמן הצלחתי להסתיר את זה, עד שערב אחד התפלקה לי צעקה: "אוף, אתה כזה מפונק!"

כמובן שהוא התחיל לבכות, ולקח לו עוד שעה להירדם. שעה שבה ישבתי לידו ואכלתי את עצמי מרוב אשמה.

חשבתי: משהו לא בסדר בי. איך דווקא כשהילד שלי מפחד אני כועסת עליו?

בעקבות הורים נושמים התחלתי לתרגל שחרור מופעלות הורית, וגיליתי שהתגובה שלי לא התחילה ביותם.

מבלי לשים לב, הפחד שלו הפגיש אותי עם הילדה שאני הייתי, שנשארה לבד בבית הילדים בקיבוץ, בלי אבא ואמא, מפחדת מהחושך בלי שאף אחד ניגש אליה.

כשהמקום הזה התחיל לקבל ריפוי, משהו במופעלות ההורית שלי מול יותם השתחרר.

פתאום יכולתי להיות איתו בפניות ובאהבה, בלי לאבד את הסבלנות.

ומה שהדהים אותי היה שגם אצלו התחיל שינוי. בתוך זמן קצר יחסית הפחדים נרגעו, והדרמה שהייתה סביב ההליכה לישון פשוט נעלמה.

"כל פעם שהיא בכתה, הגבול שלי נעלם"

ידעתי שאני צריכה להציב לה גבולות. אפילו ידעתי בדיוק מה אני רוצה להגיד.

אבל ברגע שנועה הייתה מתחילה לבכות, לכעוס או לצעוק עליי שהיא שונאת אותי, הייתי נשברת.

מצאתי את עצמי מסבירה עוד ועוד, מתמקחת, מותחת את הגבול, ובסוף הסכמתי לקנות ממתקים, לתת עוד זמן מסך או לדחות שוב את שעת השינה, אף שכמה דקות קודם הייתי בטוחה שאינני מוכנה לכך.

ואז הייתי כועסת. גם עליה וגם על עצמי.

דרך העבודה עם המופעלות ההורית גיליתי שהכעס שלה מעורר בי פחד מאוד ישן מדחייה. כילדה להורים שכל הזמן רבו והיו חסרי סבלנות, למדתי שלהיות אהובה פירושו להיות בסדר עם כולם, לא להכעיס ולא לאכזב.

פתאום הבנתי למה כל כך קשה לי להחזיק גבול כשהבת שלי כועסת עליי.

כשהתחלתי לעבוד עם המקום הזה, משהו השתנה.

אני עדיין לא אוהבת שהיא כועסת עליי, אבל אני כבר לא מתפרקת מזה.

אני יכולה להקשיב לה, להבין שהיא מאוכזבת, לחבק אותה אם היא רוצה ועדיין להגיד לא.

ומה שמפתיע הוא שדווקא מאז שיש פחות ויכוחים ופחות משא ומתן בבית, היא הרבה יותר רגועה.

"הייתי כל כך עסוק בלעזור לו, שלא ראיתי כמה אני בעצמי מפחד"

כשהבן שלי התחיל להסתבך חברתית בבית הספר, נכנסתי לזה בכל הכוח.

דיברתי עם המחנכת, ניסיתי להבין מי אמר למי ומה קרה, הצעתי לו מה להגיד, עם מי לשחק ואיך להתמודד.

כל אירוע קטן היה מכניס אותי ללחץ.

הרגשתי שאני דואג יותר מדי, אבל לא ידעתי מה לעשות עם זה.

בעבודה עם המופעלות ההורית הבנתי שהקושי שלו נוגע במקום מאוד רגיש אצלי.

בילדות חוויתי חרם קשה שנמשך כמה שנים. בלי לשים לב השלכתי על הילד שלי את הפחד מאותו כאב ומאותה בדידות. פחדתי שהוא עומד לעבור את מה שאני עברתי, אף שבמציאות מצבו היה רחוק מאוד מכך.

כשהצלחתי לפגוש את כאב הילדות שלי ולעשות איתו עבודת ריפוי, יכולתי סוף סוף להרגיע את הדאגה ולהיות עבורו בדרך מדויקת יותר. הבנתי שהוא זקוק לי, אבל הוא לא זקוק לחרדה שלי.

היום אני הרבה פחות ממהר להציל ולפתור. במקום זה אני מקשיב יותר, שואל אותו מה הוא צריך ממני וסומך עליו הרבה יותר.

והדבר היפה הוא שגם הוא התחיל לסמוך יותר על עצמו.